לפעמים זו זברה

תסמונות אהלרס-דנלוס (Ehlers-Danlos syndromes – EDS) הן מחלות שבבסיסן פגמים ברקמת החיבור, גמישות יתר של מפרקים ועור גמיש ורגיש. בשל חוסר המודעות למחלה, הזמן הממוצע לקבלת אבחון מאז הופעת התסמינים הוא 21 שנים, לעתים רבות אחרי קבלת אבחנות שגויות. המחלה פוגעת ב־0.2%-0.05% מהאוכלוסיה בעולם וכ־90% מהחולים הן נשים.

האתר Statnews פרסם מאמר על חולות ב-EDS שחוקרות את המחלה כדי למצוא את המקורות הגנטיים שלה, האופן שבו רקמות החיבור מתפרקות, כלי אבחון אמינים יותר וטיפולים למחלה. אחת מהן היא קורטני גנסמר, פוסט-דוקטורנטית  שחוקרת את המחלה שהיא וכמה מקרוביה סובלים ממנה.

החולה גילתה מהו הגן הגורם למחלתה

רופאיה של גנסמר לא האמינו שהיא סובלת ממחלה כלשהי כי מטופלים עשויים להיראות בריאים והבדיקות שלהם עשויות להיות תקינות, למרות שהם סובלים מנקעים חוזרים ונשנים, מכאבי ראש ומכאבים באופן כללי, וכן מבעיות במערכת העיכול, עייפות וכאמור מעור גמיש ורגיש. כל התסמינים הללו קיימים בצורות מסוימות של EDS, ולגנסמר יש את הסוג הנפוץ מבין 14 תת הסוגים, שנקרא hypermobile EDS. אלא שבניגוד לסוגים האחרים, ל-hEDS אין גן ידוע ולכן קשה לאבחן אותו.

חוסר ההכרה במחלתה הניע את גנסמר לחקור את הנושא באוניברסיטה של דרום קרוליינה, ארה”ב. במשך ארבע שנים, גנסמר בחנה DNA מאנשים עם אותה מחלה כדי להבין אילו וריאנטים של גנים יכולים להיות לגרום לה.

גנסמר והחוקרים מצאו משפחה עם מקרים רבים של hEDS וגילו אנומליות גנטיות משותפות להם, ובאמצעות חולים נוספים צמצמו אותן לוריאנט גנטי אחד שעלול לגרום למחלה. לאחר מכן ערכו את המוטציה החשודה לתוך DNA של עכברים, ואלה הפכו להיות כל כך גמישים שאפשר היה לקשור קשרים קטנים בזנבותיהם.

ממצאי המחקר נשלחו לביקורת בכתב עת מדעי. גילוי וריאנט של גן hEDS משמעותו שניתן יהיה לבצע בדיקה גנטית שתוכיח את קיומה של מחלה זו בחלק מאוכלוסיית החולים.

המעבדה באוניברסיטה של דרום קרוליינה מקיימת תכנית התמחות קיץ של עשרה שבועות, שבמהלכה חוקרים-מטופלים עם hEDS משתתפים בחקר המחלה. תשעה מתמחים סיימו עד כה את לימודיהם בתכנית, וכיום המעבדה היא אחת מקבוצות המחקר המובילות המתמקדות ב-hEDS.

“שמחתי לגלות שיש לי בעיה אמיתית”

חוקרת נוספת היא מליסה מרטין מוויילס, פסנתרנית שנאלצה לעזוב את לימודי המוזיקה בשל בעיות מפרקים וחולשה. היא מספרת שתמיד נחשבה לילדה חולנית, עם אשפוזים רבים בשל זיהומים, נקעים חוזרים בקרסוליים והתעלפויות. גם במקרה שלה טענו הרופאים שהבדיקות נראות תקינות וייתכן שהיא סובלת מכאבי גדילה או מחרדה. כשהגיעה לחטיבת הביניים, התקשתה מרטין בהליכה והגיעה עד למצב שלא יכולה היתה לאחוז בכלי כתיבה.

בהיותה בת 14 היה זה דווקא פודיאטר שבדק את מפרקי הרגליים והידיים שלה והפנה את תשומת ליבה ל-EDS. ספר שקראו היא ואמה על חיים עם תנועתיות יתר היה זה שגרם להן להחליט לבקר במרפאה בלונדון שמתמחה בתנועתיות יתר, ובתוך 20 דקות מהגעתה של מרטין למרפאה היא קיבלה אבחנה של EDS ו-PoTSי– Postural Orthostatic Tachycardia (תסמונת הטכיקרדיה התנוחתית), הפרעה במחזור הדם שעלולה לגרום לסחרחורת ולעתים מלווה בתסמונות EDS.

מרטין קיבלה את האבחנה הקשה ואת מצבה הבלתי הפיך ברגשות מעורבים וסיפרה שהיתה “כל כך שמחה לדעת שזו לא בעיה איתי כאדם – זה לא שהתעצלתי או שהיה לי סף כאב נמוך או שהייתי מודאגת מדי לגבי הבריאות שלי – היתה לי בעיה אמיתית”.

מרטין החליטה ללמוד סוציולוגיה והתמקדה במחלה שממנה היא סובלת. היא ראיינה עשרות אנשים עם hEDS ומצבים אחרים הקשורים לתנועתיות יתר. נושאים משותפים צצו. רופאים רבים מעולם לא שמעו על EDS או שלא היה להם מידע רב על המחלה. באבחון יש צורך לקשור בין תסמינים שונים בחלקים שונים של הגוף, שכאמור, אינם נראים ברוב הבדיקות. כמו במצבים כרוניים רבים, התסמינים יכולים להיות קשים לתיאור והם יכולים להופיע ולחלוף ולהשתנות עם הזמן.

בקהילות חולי ה-EDS אומרים: אם הבעיות לא מתחברות, אולי הבעיה היא ברקמת החיבור. הזברה היא הקמע של הקהילה: רופאים מקשרים בין נקישות פרסה לסוסים, אבל לפעמים זו זברה.

העיכוב באבחון EDS נובע לעתים גם ממערכות בריאות בלתי נגישות ובשל מחסור ברופאים מומחים. הפרעות חרדה ובעיות נפשיות אחרות נפוצות בקרב אנשים עם EDS, וחולים דיווחו למרטין כי נאמר להם שהם היפוכונדרים. אחרים העידו על תחושת דחייה אינטנסיבית ואפליה על ידי אנשי רפואה. הם התחילו לשנוא את עצמם וחוו תחושת כישלון וחוסר יכולת להשתלב בחברה.

מחלה נדירה או מחלה נפוצה הסובלת מתת אבחון

תסמונת אהלר-דנלוס זוהתה בסוף המאה ה-19 על ידי הרופא הרוסי א.נ. צ’רנובוגוב, הדני אדוארד אהלר והרופא הצרפתי אנרי-אלכסנדר דנלוס. יש הסבורים ש-EDS היא מחלה נדירה, אך לאחרונה היא נתפשת כמחלה נפוצה הסובלת מתת אבחון.

אחד הכלים העיקריים המשמשים לאבחון EDS היפר-תנועתי הוא מדד בייטון – בדיקה גופנית בת 50 שנה הכוללת כיפוף אצבעות של מטופלים ומפרקים אחרים ודירוג גמישותם בסולם בן תשע נקודות. הבעיה היא שמפרקים גמישים מדי אינם, כשלעצמם, הבעיה. יש אנשים עם תנועתיות יתר שאין להם כאבים או נקעים או תסמינים אחרים. כמו כן, ניתן לאמן ולתמרן פלסטיות מסוימת במפרקים. אנשים רבים עם hEDS היו בעבר ספורטאים שנהנו מהגמישות שלהם, כמו רקדנים ומתעמלים, אך מאוחר יותר פיתחו תסמינים בעייתיים. מצבו של כל מטופל נראה מעט שונה.

חוסר העקביות משמעותה שאין גישת טיפול ברורה לחולי hEDS. תרופות יכולות לטפל בתסמינים – כאב, נפיחות במפרקים לאחר נקעים – ופיזיותרפיה יכולה לעזור לחלק מהמטופלים, אבל אין מרפא למחלה.

מדד בייטון אינו מספיק

סביחה מאלק קראה באינטרנט על EDS ו-PoTS, כפי שעושים חולים רבים. במהלך לימודיה לתואר ראשון במדעי הביו-רפואה באוניברסיטת וורוויק באנגליה, החלה מאלק לפתח עייפות כרונית וכאב כרוני, תסמינים מעורפלים שהידרדרו למחלה קשה לקראת סוף התואר. היא לקחה חופשה מהאוניברסיטה כדי לנסות להבין מה עובר על הגוף שלה. “רופאים היו אומרים לי לעתים קרובות שהכל בסדר אצלי ושהתסמינים שלי נמצאים בראשי. זה היה מעיק לשמוע שהכאב שלך לא אמיתי”, היא מספרת.

בגיל 24 היא שאלה את הראומטולוג שלה לגבי EDS, והוא ביצע את בדיקת בייטון, שנתנה תוצאה גבולית. הוא אמר לה שהיא לא עונה על הקריטריונים ל-EDS. מאלק הזכירה לו שבמפרקים אחרים שלה, שלא נכללו בבדיקת בייטון, היתה לה תנועתיות יתר. כשהלכה למומחה, הוא אמר לה שיש לה תנועתית יתר כמעט בכל המפרקים מלבד אלה שנמדדים בבדיקת בייטון.

בעזרת תרופות לשליטה בתסמיני PoTS וכאבים כרוניים, היא הצליחה להירשם לתכנית לתואר שני באוניברסיטת קובנטרי והיא כעת מתמקדת במדד בייטון וכיצד כמעט מנע ממנה את האבחנה.

מאלק קראה מחקרים שהראו כיצד מדד בייטון לא כלל תנועתיות יתר בכתף, בירך, בגב או בחלקים אחרים של הגוף. היא השתמשה במחקר הזה ובניסיון שלה כדי לטעון במאמר שאי אפשר להשתמש במדד בייטון כדי לשלול hEDS, ושרופאים צריכים גם להשתמש בשיקול הדעת הקליני שלהם. מאמר זה פורסם בסופו של דבר כסקירה ב-Rheumatology International – הפרסום המדעי הראשון של מאלק.

מבקרי מדד בייטון רואים בו מקרה בוחן לאופן שבו כלי אבחון לא מבוקרים יכולים להזיק למטופלים. הציון נקרא על שמו של החוקר פיטר בייטון, שבתחילת שנות ה-70 שינה מערכת ניקוד קיימת, שכללה חלקי גוף רבים, כך שתכלול רק חמש תנועות שניתן להעריך בקלות. זאת, כיוון שערך סקירה אפידמיולוגית באפריקה ורצה לסנן הרבה אנשים במהירות. אבל, בפעם הבאה שחוקר רצה להעריך תנועתיות יתר במפרקים, הכלי הופיע בספרות המדעית וצוטט שוב ושוב, דבר שהעניק לגיטימציה לשיטת סינון שטחית. כאשר רופאים היו צריכים להחליט באילו קריטריונים להשתמש כדי לאבחן תנועתיות יתר של מפרקים, הם השתמשו במדד בייטון, ולא נערכו מחקרים קפדניים שהעריכו רשמית את דיוק הציון.

נשים חוקרות וכיווני מחקר בעולם

במהלך מגיפת קורונה, מאלק לא יכלה להיכנס למעבדה וקראה במקום זאת מחקרים על שינויים תאיים בחולי EDS, מוטציות שהחוקרים לא הצליחו להבין אותן בזמנו ועשויות להסביר כיצד רקמת חיבור הופכת לבעיה עבור חולים אלה.

מאלק ניסחה השערה לגבי שלבי התהליך: קולגן פגום משבש את הקשרים בין תאי רקמת חיבור לקולגן, ומשנה את האופן שבו תאים אלה מתנהגים ומתפקדים. כיום היא מבצעת מחקר שבודק את השערתה. אם יצליח, המחקר עשוי להיות בסיס לבדיקה לא-גנטית ולאפשר לחולים רבים לקבל אבחנה.

יש חוקרות-חולות נוספות שחוקרות את המחלה ברחבי העולם, כולל באיטליה ואוסטרליה. ד”ר שרה האנון מאוניברסיטת אריזונה חוקרת את רמות ההורמונים באנשים עם EDS וכיצד הם מתיישבים עם מחזורי הווסת של המטופלות כדי להעריך אם תנודות הורמונליות עומדות מאחורי השיעורים הגבוהים יותר של דיספוריה מגדרית באוכלוסיות EDS. בבית החולים האורתופדי והשיקומי אל-ראזי בכוויית, פיתחה נג’לה אלסירי שיטה מבוססת אולטרסאונד למדידת שינויים בנוקשות הרקמות, שיכולה לסייע באבחון EDS.

(תרגום: ענת רותם)